לפניכם רמזים וגימטריאות לפרשת וארא.
יצחק ויתר על אות אחת, ובני ישראל קיבלו הפחתה מימי הגלות
הפרשה נקראת "וארא" על שם התחלתה, בה מדבר הקב"ה על כך שהוא התגלה לאבות האומה: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב".
מעניין – כך מגלה 'בעל הטורים' – שהמלה "וארא" היא בגימטריא "יצחק": הערך המספרי של שתי המילים הוא 208.
מה רמוז בכך?
הרא"ש (רבינו אשר) בפירושו על התורה1 , מסביר שרק בזכות יצחק קוצרה גלות מצרים. הגזירה המקורית היתה אמורה לארוך "ארבע מאות שנה"2 , אבל בפועל היא ארכה רק 210 שנה. מדוע?
"בעוד שהיו אבותינו בשעבוד, היו עומדין האבות ומתפללין תמיד בעד ישראל. ואמר להם הקב"ה: כלום יש בכם מי שירצה לגרע מאותיות שמו, וכן אגרע ממנין השעבוד העתיד לבוא על ישראל? אברהם ויעקב השיבו 'לאו', כי כל האותיות צריכות לנו; עד שבא יצחק ואמר: 'רבונו של עולם, מן הדין היה שמי להיות נכתב בשי"ן – ישחק – אני מוחל כבודי שיכתוב בצד"י – יצחק, ותגרע מן החשבון עד שיגיע לעודף שיש מהש"ין עד הצד"י, וכמה הוא? 210".
כלומר: השם במקורו אמור היה להיקרא "ישחק" [וכפי שבאמת כתוב במקומות נדירים3 ]; ויצחק הסכים להפחית 210 ממנין שמו – ההפרש בין האות ש' (=300) לאות צ' (=90), הסכמה שהביאה להפחתה של שנות השהות במצרים שצומצמו ל-210 שנים בלבד.
לכן המלה "וארא" היא בגימטריא "יצחק" – כי בזכות הסכמתו לשינוי שמו הוקדם קץ הגאולה ממצרים. ומעניין, שגם לגבי אחרית הימים – הזמן שאחרי ביאת המשיח – מוצאים אנו בדברי חז"ל4 שאז יינתן כבוד מיוחד ליצחק, יותר מאשר לאברהם ויעקב. והחיד"א מביא בענין זה5 את נבואת הגאולה המפורסמת6 : "נחמו נחמו" – צמד המלים הללו שווה גם הוא 208, כמו "יצחק".
717 או 830
הפסוקים הראשונים של הפרשה מדברים על ההתגלות של הקב"ה לאברהם, יצחק ויעקב ועל כך שהוא נתן להם את ארץ ישראל – "וגם הקימותי את בריתי אתם, לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה".
'בעל הטורים' רואה בכתוב זה רמז למספר השנים שעתידים עם ישראל לשבת בארץ ישראל בצורה מושלמת, כלומר: העם כולו נמצא בארצו. מצב זה התחיל בימי יהושע בן נון שהכניס את ישראל לארץ, והגיע לקיצו כאשר מלך אשור הגלה חלק גדול מהעם ("עשרת השבטים"). מדובר בסך הכל ב-717 שנים, וכמה מדוייק: המלים "אשר גרו בה" שווים 717.
אך גם לאחר מכן נשאר בארץ ישראל חלק נכבד מן העם שהתרכז סביב ירושלים ובית המקדש, עד לחורבן הבית הראשון ששנות קיומו (בסך-הכל) היו 410. ושוב חזרו עולים רבים והקימו את הבית השני – שעמד 420 שנה.
ובכן, גם שנות הקיום של בתי המקדש – ה"מרכז" של ארץ ישראל כולה – רמוזות כאן, שכן המלה "לתת" ("לתת להם את ארץ כנען") שווה 830, בדיוק כשנות הקיום של שני בתי המקדש גם יחד.
איך יודעים שבניו של קורח היו יותר טובים ממנו
בפרשת השבוע אנו מוצאים איזכור לדמות מוכרת, שאף יזכה בהמשך לפרשה שנקראת על שמו ומפרטת את מעלליו. דמות זו היא קורח שניהל מחלוקת נגד משה ואהרון ונענש על כך. פרשת השבוע7 מזכירה את שמו כחלק ממגילת היחוסין של משפחות משה ואהרן (וקורח, שהיה בן דודם): "ובני קורח – אסיר ואלקנה ואביאסף".
המקובלים מציינים דבר מעניין8 : הערך המספרי של שמות בני קורח הוא ביחד 611 [אסיר = 271, אלקנה = 186, אביאסף = 154], וזו בדיוק הגימטריא של המלה "תורה" – ללמדך, שבשונה מקורח אביהם, היו בניו נאמנים לתורת משה. ולמעשה, זו גם הגימטריא של צמד המלים: "גמילות חסדים" – ללמדך שבני קורח היו מושלמים גם בלימוד התורה וגם בגמילות חסדים.
בטח לא תופתעו לגלות את מה שכתוב בפרשת קורח9 : "ובני קורח לא מתו" – כלומר: לבני קורח לא היה את אותו סוף מר שהיה לאביהם, משום שהם לא הרשיעו כמוהו10 .
ואכן, זכרם הטוב של בני קורח מונצח בספר התהלים, שבו כמה מזמורים המיוחסים להם ומתחילים במלים "לבני קורח"!
מה עשה בלעם במכת הברד
ומכאן לדמות נוספת המוכרת לנו היטב, אף היא מספר במדבר; בפרשה שלנו לא נמצא את שמה, אך יש רמזים המפנים אליה.
הכוונה היא לבלעם הקוסם, המוכר לנו מסיפור התורה על שיתוף הפעולה שלו עם בלק שרצה להרע לעם ישראל. בעברו הקודם הוא היה מיועצי פרעה מלך מצרים: חז"ל אומרים11 , שכאשר גזר פרעה את הגזירות הקשות כנגד עם ישראל, היו לו שלושה יועצים: בלעם, יתרו ואיוב. יתרו סירב לשתף פעולה וברח, איוב נשאר ושתק, ואילו בלעם תמך ועודד.
מה הם המלים בפרשה שמכוונים אל בלעם? ובכן, התורה מספרת כי משה נתן התראה על מכת ברד הקרבה לבוא, והציע לכולם להכניס את בעלי החיים הביתה כדי שהברד לא יפגע בהם. היו ששמעו אל משה – "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים"12 , והיו שצפצפו – "ואשר לא שם לבו אל דבר ה' ויעזוב את עבדיו ואת מקנהו בשדה"13 .
בתרגום המיוחס לתנא 'יונתן בן עוזיאל' מפרש את זהות האנשים: איוב שהיה ירא מדבר ה' – הכניס את עבדיו ומקנהו הביתה, ואילו בלעם שבגאוותו לא שם לב אל דברי ה' – הוא שהשאיר את רכושו בחוץ.
'בעל הטורים' מוצא רמז יפה לכך שבלעם הוא שעודד את פרעה להמשיך בדרכו הרעה: בדברי ההתראה על מכת ברד אומר משה לפרעה – "עודך מסתולל בעמי, לבלתי שלחם"14 . ראשי התיבות של ארבעת המלים הראשונות – ע'ודך מ'סתולל ב'עמי ל'בלתי – יוצר את המלה "בלעם".
מחכים למשיח
בדברי ההתראה של משה לפרעה, יום לפני בואה של מכת ערוב – שבה התערבו יחד חיות רעות ומפחידות – הוא מודיע לו כי בני ישראל לא יסבלו ממכה זו15 : "ושמתי פדֻת בין עמי ובין עמך, למחר יהיה האות הזה".
רבינו בחיי מפנה את תשומת לבנו אל העובדה שהמלה "פדֻת" כתובה בכתיב חסר – לא "פדות" אלא "פדת"; והוא מפרש שיש כאן רמז כללי לאופי הגאולה ממצרים, שהיתה 'חסרה' – ה'פדות' לא היתה שלימה: "ותמצא מלת 'פדת' חסר וא"ו, מפני שגאולת מצרים גאולה שאחריה שעבוד – אבל גאולה העתידה אין שעבוד אחריה כי אם תשועת עולמים, ועל כן תמצא בגאולה העתידה 'פדות' מלא בוא"ו, הוא שכתוב16 : 'פדות שלח לעמו'".
בספר 'שני לוחות הברית'17 ממשיך בדרך זו להסביר את המלים "למחר יהיה האות הזה":
הפירוש הפשוט של המלה 'אות' כאן הוא במובן של נס ומופת ("אותות ומופתים"), אך ניתן לפרשה גם במשמעות הרגילה של המלה 'אות' – האות וא"ו שחסרה במלה 'פדת'.
כלומר: החלק הראשון של הפסוק – "ושמתי פדת בין עמי ובין עמך" – מדבר על יציאת מצרים, שהפדיון בה לא היה מושלם ולכן חסרה האות וא"ו במלה 'פדת'; מתי נזכה להשלמתה של האות החסירה? על כך בא החלק השני בפסוק: "למחר יהיה האות הזה" – לעתיד לבוא ("למחר" מתפרש גם: בזמן מאוחר), באחרית הימים, אז תבוא האות וא"ו ותשלים את המלה 'פדות', כי תהיה אז גאולה שלימה.
רעיון דומה מוצאים אנו לגבי שמו של אליהו הנביא. למרות ששמו המלא הוא "אליהו", הרי בכמה מקומות נכתב שמו בצורה חסרה – "אליה" (ללא וא"ו), כמו לדוגמא בסוף ספר מלאכי: "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא"; חז"ל אומרים על כך, שיעקב לקח את האות וא"ו משמו של אליהו כעירבון, לכך שאליהו יבוא ויבשר על הגאולה העתידה. ואכן, בחמשה מקומות נכתב "יעקוב" בתוספת וא"ו18 – המקבילים לחמשה מקומות שבהם נכתב "אליה" ללא וא"ו. וכמובן, לאחר ש"אליה הנביא" יבוא ויבשר על בוא "יום ה' הגדול והנורא", הוא יקבל בחזרה את האות וא"ו ושמו ישוב להיות מלא ומושלם – במהרה בימינו, אמן.